?למה אנחנו צריכים לעבור בחושך כדי להכיר באור? ולמה אנחנו צריכים להיות בגלות כדי להגיע לגאולה
.ביהדות ישנו דפוס החוזר על עצמו: תחילה מופיע חיסרון, ורק לאחריו באה השלמה – כאב ולאחריו מזור
למשל, אנו אומרים בברכת תחיית המתים: ״מלך ממית ומחיה״ – תחילה מזכירים את המוות ורק לאחר מכן את החיים. גם בסדר המסכתות בש״ס, בחר רבי יהודה הנשיא למקם את מסכת גיטין לפני מסכת קידושין. וכן ניתן לראות זאת גם בסדר הפרשיות כי תצא וכי תבוא: היה נראה הגיוני יותר למקם את פרשת כי תבוא לפני כי תצא, שהרי קודם באים ורק אחר כך יוצאים מהמקום שאליו נכנסת. כך גם בחיים – קודם חיים, ורק לאחר מאה ועשרים באה המיתה; קודם נישואין, ורק אם חלילה לא עולה יפה – גירושין
?מדוע אפוא התורה מציבה את החיסרון לפני ההשלמה
בדרך כלל אנו מנחמים את עצמנו ברגעי קושי, ברגעי חושך והסתר פנים, בכך שרק מתוך החושך אפשר להכיר באמת בערך האור. זהו רעיון יפה ונכון, אך הרבי מליובאוויטש, בליקוטי שיחות, מוסיף זווית עמוקה נוספת
הרבי מסביר שהמושגים של גירושין וקידושין הם גם רמז לקשר שבין הקב״ה לבריאה. כבר בבריאת העולם התרחש ה״גירוש״ הראשון – גירוש האדם מגן עדן. זוהי פרידה מהמקור ומבית הגידול הטבעי של האדם. אך דווקא הפרידה יוצרת את האפשרות לחיבור מחודש, עמוק ונבחר יותר, הנובע מתוך תשוקה וגעגוע לדבר שאבד – משום שהוא היה מוכר בעבר באופן בלתי אמצעי. כך מדבר הראי״ה קוק על ״תשובת העולם״ בספרו אורות התשובה: העולם שב שוב ושוב אל אותה מציאות שלמה של גן עדן
כך גם בקשר שבין איש ואישה: נדמה לנו שהמפגש בחופה הוא המפגש הראשון שלהם, אך האמת היא שלפני ירידתם לעולם היו שניהם שני צדדים של נשמה אחת. תחושת הגעגוע העמוק היא למעשה ההכרה בפרידה הקדומה, והחיפוש אחר השלמה הוא מה שמביא אותם לייחל למפגש מחודש – הפעם מתוך רצון ותשוקה לחיבור. זהו בדיוק המהלך: לפני קידושין יש גירושין – פרידה שמביאה לגעגוע ולחיפוש אחר האבדה
בארמית משמעות המילה ״אלול״ היא לחפש ולתור. הקריאה של חודש אלול היא להתעורר לחיפוש – לחפש את האבידה שלנו. האבידה הזאת היא הכוח המניע אותנו לחיות, לשאוף ולגדול. פעמים רבות אנו שוכחים למה הנשמה שלנו באמת צמאה, אך בעומק היא משתוקקת לשוב אל מקורה. זו משמעותה של תשובה – שיבה אל המקור, אל השלם
כמו האדם הפרטי, כך גם נשמת האומה: כי תבוא אל הארץ בא רק לאחר כי תצא למלחמה. דווקא מתוך מציאות של מלחמה, פירוד כוחות ומתח – מתעורר כיסופים לחיים שלמים. אפילו במילה ״מלחמה״ מסתתרות המילים ״הלחמה״ ו״החלמה״. וכדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו אורות: ״כשיש מלחמה גדולה בעולם – מתעורר כוח משיח״. מתוך הקושי והמאבק מתגלה הכמיהה של עם ישראל לשוב אל ארצו ואל הקשר עם השכינה – קשר עמוק, מחודש ועצום, שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית.אני רוצה לברך אותנו שבחודש אלול הזה נזכה להתעורר מחדש, לצאת למסע של חיפוש אמיתי אחר האבידה שלנו, ולגלות מחדש את הקשר שלנו עם מקורנו – הפרטי והלאומי
ולסיכום: התורה מקדימה חיסרון להשלמה – אך באמת, כפי שאומר רבי נחמן: ״כל ההתרחקות היא כולה התקרבות״ (ליקוטי מוהר״ן, תנינא מח). במבט רחב, המסע הוא תמיד מן השלמות אל החיסרון, וממנו אל שלמות גדולה ומוארת יותר מזו שהייתה בתחילה. משמעותה של תשובה היא המסע הזה – מסע של היזכרות של הנשמה במה שהיא כבר יודעת וכוספת אליו עמוק בפנים. אז מתי הפעם האחרונה ששאלת את עצמך מה הנשמה שלך מבקשת
!שנה טובה
Why must we pass through darkness in order to recognize light? And why must we experience exile in order to reach redemption?
In Judaism there is a recurring pattern: first comes a state of lack, and only afterwards comes completion—pain, and then healing.
For example, in the blessing of the Resurrection of the Dead we say: “King Who causes death and gives life”—death is mentioned first, and only then life. Similarly, in the order of the tractates in the Talmud, Rabbi Yehudah HaNasi placed Gittin (divorce) before Kiddushin (marriage). We see the same in the order of the Torah portions Ki Teitzei (“When you go out”) and Ki Tavo (“When you come in”): logically, one would expect Ki Tavo to precede Ki Teitzei, for first one comes in, and only afterwards departs. So too in life: first comes life itself, and only after 120 years comes death; first marriage, and only if it does not succeed—divorce.
Why, then, does the Torah place deficiency before fulfillment?
We often comfort ourselves in times of difficulty, of darkness and concealment, by saying that only through darkness can one truly appreciate the value of light. This is true and meaningful, but the Lubavitcher Rebbe, in Likkutei Sichot, offers an even deeper perspective:
The Rebbe explains that the concepts of divorce and marriage also serve as a metaphor for the relationship between God and His creation. Already at the dawn of creation, the first “divorce” took place—the expulsion of Adam from the Garden of Eden. This was a separation from his source and natural home. Yet it is precisely this separation that creates the possibility for a renewed, deeper, and more chosen connection—one born out of longing and yearning for what was lost, precisely because it was once known directly. Rabbi Avraham Yitzchak HaKohen Kook describes this in Orot HaTeshuvah as the “repentance of the world”—a constant return toward that original wholeness of Eden.
So too in the bond between husband and wife: it may seem that their meeting under the chuppah is their first encounter, but in truth, before their souls descended into this world, they were two halves of one soul. Their deep longing for one another is in fact the recognition of that ancient separation, and their search for completion is what draws them to yearn for reunion—this time through choice and desire. This is the very process: before Kiddushin comes Gittin—a separation that awakens longing and the search for what was lost.
In Aramaic, the word Elul means to search or to seek. The call of Elul is to awaken ourselves to the search—to seek out what we have lost. That loss is what propels us to live, to aspire, and to grow. Often we forget what our soul is truly thirsty for, but deep down it longs to return to its source. This is the meaning of teshuvah—a return to the source, to wholeness.
And just as with the individual soul, so too with the soul of the nation: Ki Tavo el ha’aretz (“When you come into the Land”) comes only after Ki Teitzei la’milchama (“When you go out to war”). It is precisely from a reality of war, of division and tension, that the yearning for complete life is awakened. Even in the word milchama (war) lie the roots of lechima (fusion) and hechlama (healing). As Rav Kook writes in Orot: “When there is great war in the world, the power of Mashiach awakens.” Out of struggle and conflict arises Israel’s yearning to return to its Land and to renew its bond with the Divine Presence—a deep, renewed, and unprecedented connection in human history.
My blessing for us this Elul is that we merit to awaken anew, to embark on a genuine search for our “lost treasure,” and to rediscover our connection with our Source—both personal and national.
In conclusion: the Torah places deficiency before fulfillment. Yet in truth, as Rabbi Nachman of Breslov teaches: “All distancing is really only drawing close” (Likkutei Moharan II, 48). From a wider perspective, the journey is always from wholeness to lack, and from there to an even greater, brighter wholeness than before. The essence of teshuvah is this journey—the soul’s reawakening to what it already knows and longs for deep within.
Shanah Tovah!
— From Moreh Eliahu
